עבודה סמינריונית במקרא שונה מרוב העבודות באקדמיה בנקודה אחת מרכזית: החומר הראשוני הוא טקסט עתיק שכבר נקרא אלפי פעמים, ולכן לא די לדעת מה כתוב בו. צריך להצליח לומר משהו על הדרך שבה הוא נקרא. מי שניגש לעבודה ומתחיל מהצורך להגיש, ולא משאלה, מגלה מהר שהכתיבה נשארת סיכום של דברי אחרים.
הצעד הראשון הוא צמצום. במקום לבחור ספר שלם או נביא שלם, כדאי לבחור קטע מוגדר, למשל פרק אחד, סיפור אחד או חוק אחד, ולהצמיד אליו שאלה אחת. שאלה טובה היא כזו שאפשר להתווכח עליה: מדוע הסיפור מסופר דווקא בסדר הזה, במה שונה נוסח אחד מרעהו, או מה מייחד את הפרשנות של פרשן אחד לעומת פרשן אחר.
הצעד השני הוא הבחנה בין מקורות ראשוניים למשניים. הטקסט המקראי וכתבי חז”ל הם הבסיס, ומאמרי המחקר משמשים להרחבת הניתוח ולא כתחליף לו. בסקירת הספרות כדאי לסמן איפה החוקרים חלוקים, כי שם נמצא המקום שבו העבודה יכולה לתרום משהו משלה.
הצעד השלישי הוא מבנה. מבוא עם שאלת מחקר, ניתוח של הטקסט, דיון בפרשנויות שונות ומסקנה שעונה בדיוק על השאלה שנשאלה בתחילת הדרך. כל פסקה צריכה לקדם את הטיעון, ולא רק להוסיף עוד מידע על הנושא.
כדאי גם להשאיר זמן לקריאה חוזרת ולעריכה, כי בעבודה על טקסט מקראי הניסוח המדויק של הטענה חשוב לא פחות מהטענה עצמה.
מי שרוצה לראות איך מתוארות הדרישות ושלבי העבודה, ימצא פירוט נוסף בעמוד על כתיבת סמינריון במקרא, שמסביר מה נדרש ממי שניגש לעבודה כזו ועל מה כדאי להקפיד לאורך הדרך.