מיליוני מבוגרים בעולם אינם מנהלים שיחה בדיבור. חלקם חיים עם אוטיזם, חלקם עם שיתוק מוחין או עם לקות שכלית, ורבים מהם מתקשרים בהבעות פנים, בקולות ובתנועות שרק הקרובים להם יודעים לפענח. לפעמים התקשורת הזאת נתפסת בטעות כהתנהגות מאתגרת, ולא כניסיון לומר משהו.
אמצעי תקשורת תומכת וחלופית נועדו לתת לאנשים האלה דרך להשתתף בשיחה: לוח סמלים שמצביעים עליו, אפליקציה שמדברת או מכשיר דיבור ייעודי. אלא שמכשיר בפני עצמו לא מלמד איש להשתמש בו. השאלה המעשית היא איך מלמדים, ובעיקר איך מלמדים מבוגרים שלא גדלו עם הכלים האלה.
אחת הגישות המוכרות נקראת גירוי שפה בסיוע אמצעי תקשורת. העיקרון פשוט להפליא: בן השיח לא מבקש מהאדם להצביע על מה שהוא רוצה, אלא מדבר ובמקביל מצביע בעצמו על הסמלים הרלוונטיים בלוח. הוא מדגים, ורק אחר כך מזמין את האדם להגיב. כך הלוח הופך מחפץ זר לחלק טבעי מהשיחה, בדומה לילד ששומע דיבור זמן רב לפני שהוא מתחיל לדבר בעצמו.
מה שפחות ברור הוא אם זה עובד גם עם מבוגרים. השיטה זכתה לתמיכה בדיווחים קליניים, אך כמעט לא נבדקה באופן שיטתי בקרב מבוגרים עם מוגבלות התפתחותית. מחקר אחד בחן אותה במפעל מוגן קהילתי לאורך שנת לימודים שלמה, והשווה בין תקופות של התערבות לתקופות שבהן היא הופסקה, כדי לראות אם השימוש בלוחות משתנה אצל כל משתתף. סיכום בעברית של המחקר, בהיקף של כ-1,300 מילים, נמצא כאן: סיכום בעברית של המחקר על גירוי שפה בסיוע אמצעי תקשורת.
למי שעובד, מתנדב או חי לצד אדם עם צרכי תקשורת מורכבים, הרעיון המרכזי שימושי גם בלי להכיר את כל הפרטים המקצועיים: להראות לפני שמבקשים. ומי שרוצה להעמיק בתחום יכול להמשיך אל סיכומי מאמרים בקלינאות תקשורת.