בשנת 1762 פרסם ז’אן-ז’אק רוסו ספר שתובע מהורים דברים שמעטים מוכנים להם. הוא דורש מאמהות להניק את ילדיהן בעצמן ולא למסור אותם למיניקות, הוא דורש מאבות לשמש בעצמם מחנכיהם של ילדיהם ולא לשלוח אותם לפנימיות, והוא מוקיע את ההורים שמעבירים את ילדיהם מיד ליד ואחר כך תמהים מדוע הקשר ביניהם דליל. את אותו ספר כתב אדם שמסר את חמשת ילדיו שלו לבית יתומים זמן קצר אחרי לידתם.
הסתירה הזאת ידועה, ורוסו עצמו הוא שחשף אותה. ב”וידוי”, שכתב בשנותיו האחרונות, הוא מספר על כך בעצמו ומנסה להסביר. ההסבר אינו משכנע במיוחד, והוא לא השתכנע ממנו בעצמו. השאלה המעניינת היא מה עושים עם זה.
מה בעצם כתוב בספר
“אמיל, או על החינוך” הוא חיבור פילוסופי שכתוב כסיפור. רוסו ממציא ילד בדיוני, אמיל, ומלווה אותו יחד עם מחנך אחד מהינקות ועד הנישואים, בחמישה חלקים לפי שלבי הגיל. זו הייתה המצאה בפני עצמה: הרעיון שילדות אינה גרסה קטנה של בגרות אלא מצב בעל חוקים משלו.
בחלק הראשון, שעוסק בתינוקות, רוסו יוצא בזעם נגד מנהג החיתול ההדוק שרווח בתקופתו, ומתאר תינוקות שאינם יכולים להזיז יד או רגל ושהבכי הוא הדבר היחיד שנותר להם. בחלק השני הוא תובע להפסיק להטיף מוסר לילדים קטנים, ולתת להם ללמוד מתוצאות מעשיהם. בשלישי הוא קובע שאין ללמד ילד שום דבר שאינו יכול לראות בעצמו לשם מה הוא נחוץ, ומוסיף שכל ילד צריך ללמוד מלאכת כפיים אמיתית. ברביעי מופיע פרק על אמונה ועל מצפון, שבגללו נאסר הספר ונשרף באותה שנה בפריז ובז’נבה, ומחברו נמלט מצרפת.
לא מה שחושבים
רוסו מוצג לעיתים קרובות כמי שהתיר להורים להרפות. זו טעות. המחנך שהוא מתאר נמצא עם הילד ללא הפסקה במשך שנים, ושולט בכל מה שהילד פוגש. הילד אמור לחוש שהוא בוחר, בשעה שהבחירה הוכנה מראש. במונחים של היום זו אינה מתירנות אלא תכנון סביבתי הדוק מאוד.
וזו גם הסיבה שהספר אינו מדריך הורות. אמיל הוא יתום בדיוני בלי אחים, בלי כיתה ובלי חיי חברה, ובלי שני הורים עובדים. אין דרך להפעיל את השיטה בבית אמיתי.
אז למה לקרוא
מפני שהשאלות עצמן לא התיישנו. מה אנחנו חייבים לילד, מי רשאי לעצב אותו, ומה ההבדל בין לחנך אדם ובין להכשיר אותו לשרת חברה מסוימת. רוסו שואל אותן בלי להתנצל ובלי לרכך, וגם מי שחולק עליו לחלוטין יוצא מהקריאה עם ניסוח חד יותר של עמדתו שלו.
ולגבי הפער בין האיש ובין הספר: אפשר לראות בו עילה לפסול את החיבור, ואפשר לראות בו בדיוק את מה שהופך אותו לכתב אשמה עצמי של מי שידע היטב מה לא עשה. מה שאי אפשר הוא להעמיד פנים שהוא לא שם.
הספר יצא לאחרונה בתרגום עברי חדש מצרפתית, 413 עמודים, והוא כולל את חמשת החלקים במלואם. מי שרוצה לראות מה עוד משל רוסו תורגם במסגרת הזאת יכול לעיין בדף שלו.