אחד הדברים שגיליתי בטיולים הוא כמה מהר אנחנו חוזרים להרגלים שלנו, גם כשאנחנו רחוקים מהשגרה. לא משנה כמה יעד חדש ומרגש, בסוף הגוף מחפש את מה שמוכר. כשאני קמה בבוקר במקום אחר, אני עדיין רוצה את הקפה שלי באותה צורה. כשאני רעבה, אני מחפשת משהו שירגיש לי נכון. לא רק טעים, אלא גם בטוח, נקי, מסודר.
אני לא שומרת כשרות מלאה, אבל יש לי כללים ברורים שאני מקפידה עליהם כבר שנים. הם לא נובעים ממסורת דתית אלא יותר מהרגלים שנטמעו בי מהבית ומהשנים שחלפו. אני לא אוהבת לאכול בשר ברחוב אם אני לא יודעת מה המקור שלו. אני נמנעת מערבוב של חלבי ובשרי. ולרוב אני מעדיפה אוכל פשוט וטרי.
בטיול הראשון שלי לבד לפני כמה שנים ניסיתי לשחרר ולזרום עם כל מה שהמקום מציע. זה לא עבד טוב. לא הרגשתי טוב, גם פיזית וגם נפשית. לקח לי זמן להבין שאין שום דבר רומנטי בלאכול משהו שלא מתאים לי רק כדי לא להיות מתנשאת או כדי לא להחמיץ חוויה. הגוף שלי ידע טוב ממני מה הוא צריך, והזכיר לי את זה בכל הזדמנות.
מאז, אני מתכננת מראש איפה אוכל, מה אוכל ואילו אופציות יש לי בכל מקום. זה לא חייב להיות לפי לוח זמנים נוקשה, אבל זה כן כולל בדיקה מראש של המסעדות באזור, חנויות מזון מקומי שמתאימות לי, או אפילו דירות עם מטבחון אם מדובר ביעד שבו קשה יותר למצוא את מה שאני צריכה.
מגבלות כמפתח להזדמנויות
מרוקו הייתה יעד שתמיד הסתקרנתי לגביו, בעיקר בגלל התרבות, הצבעים והאדריכלות. לא תיארתי לעצמי שהחלק המורכב ביותר יהיה דווקא ההתנהלות מול האוכל. כבר ביום הראשון הרגשתי שהשוק המקומי שונה מאוד ממה שהכרתי. ריחות חזקים, עומס ויזואלי, שילובים שאני לא רגילה אליהם.
בניגוד לטיולים באירופה, כאן לא יכולתי פשוט להיכנס לכל מסעדה ולצפות למצוא תפריט שמתאים לי. הבשר נפוץ מאוד, יש שימוש בשומן מהחי, וקשה לפעמים להבין מה יש בכל מנה. גם עניין השפה שיחק תפקיד. לא תמיד אפשר היה להסביר את ההעדפות שלי בצורה ברורה.
במקום להיכנס ללחץ, בחרתי לקחת צעד אחורה ולבדוק אילו פתרונות כן עומדים לרשותי. אחד הדברים שעזרו לי מאוד היה תכנון מראש של נקודות אוכל אפשריות. סימנתי מקומות שבהם אוכל למצוא ירקות טריים, פירות, ביצים ומוצרי בסיס לבישול פשוט.
דווקא המגבלות האלה הביאו אותי להתנסות במטבח המקומי בדרך אחרת. בישלתי לעצמי כמה פעמים עם חומרי גלם מקומיים, ניסיתי לשחזר מנות פשוטות שטעמתי קודם לכן, וגם למדתי להעריך את הפשטות של חביתה עם ירקות מוקפצים אחרי יום שלם של הליכה בשמש.
חיפוש מידע פרקטי שעושה את ההבדל
כדי להתארגן כמו שצריך לקראת הטיול, חיפשתי מקורות מידע אמינים שיעזרו לי להבין מראש מה מחכה לי. אחד האתרים ששימש אותי באופן משמעותי היה אתר בשם ‘לישראלים’. האתר הזה מרכז מידע שימושי למטיילים ישראלים, כולל מידע עדכני ורלוונטי על אוכל כשר במרוקו, מסעדות מומלצות, אפשרויות לאירוח ביתי, וגם מקומות לינה עם מטבחון.
בזכות המידע שמצאתי שם סימנתי לעצמי מראש כמה מסעדות שפועלות באישור, וגם מקומות שבהם ניתן למצוא מוצרים בסיסיים שמתאימים לי. אחד מהשיאים היה מסעדה קטנה ברבאט שבה טעמתי קוסקוס עם ירקות מבושלים במרק צלול, מנה פשוטה אבל מושקעת שהרגשתי איתה בנוח.
בהמשך הדרך הגעתי גם לבית קפה במרקש שבו פגשתי זוג מטיילים ישראלים. השיחה שהתגלגלה שם הובילה לטיול משותף בסביבה, ולכמה טיפים נוספים שלא הייתי מגלה לבד.
כשאוכל הופך לכלי להתבוננות עצמית
כשהגעתי לסוף הטיול, אחד הדברים שהפתיעו אותי הוא איך האוכל לא רק ליווה את החוויה, אלא הפך למראה דרכה בחנתי את עצמי. הבחירות שלי לא היו רק תזונתיות. הן אמרו משהו על הזהות שלי, על מה חשוב לי, על הגבולות שאני מציבה, וגם על המקומות שבהם אני מוכנה לגמישות.
היו רגעים שבהם התעקשתי לבשל לעצמי גם כשזה דרש מאמץ, והיו רגעים שבהם החלטתי להתפשר, למשל לבחור מנה טבעונית במסעדה מקומית גם אם לא הייתי בטוחה בפרטים הקטנים. לא מתוך ויתור, אלא מתוך הבנה של ההקשר ושל מה מרגיש לי נכון באותו רגע.
האוכל הוא לא תמיד מרכז הטיול, אבל הוא כן חלק בלתי נפרד ממנו. הוא משפיע על האנרגיה שלנו, על מצב הרוח, על היכולת להרגיש בבית גם כשאנחנו רחוקים ממנו. ולפעמים, דווקא דרך הקושי למצוא מה שמתאים, אנחנו לומדים על עצמנו יותר ממה שחשבנו.
מרוקו לא הייתה המקום הכי פשוט עבורי מבחינה קולינרית, אבל היא בהחלט הייתה המקום שבו למדתי מחדש להקשיב לעצמי. דרך השוק, דרך המרקים, דרך הרגעים שבהם בחרתי לאכול פחות או אחרת. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל כשהבטן רגועה, הכול נראה אחרת.