הבחירה באורח חיים אחר
יואב, בן 34 מתל אביב, גר בדירת שני חדרים בצפון העיר. מי שמבקר אצלו לראשונה לא יכול שלא להתפעל – רהיטים מעוצבים, שטיחים בסגנון בוהו, שידת וינטג’ במצב מצוין ואפילו כורסת עור גדולה שמקנה לחלל תחושת חום ובשלות. רק שכאן מסתתר סיפור לא שגרתי: אף אחד מהפריטים האלו לא נקנה בכסף. כולם נאספו מהרחוב או התקבלו מיד שנייה, בחינם.
“התחלתי כשחזרתי מהודו,” מספר יואב. “הבנתי שצברתי יותר מדי דברים שאין לי באמת צורך בהם. ואז החלטתי לנסות לחיות כמה שיותר ממה שהעיר מציעה – והעיר מציעה המון.” בהתחלה זה היה ניסוי. בהמשך, זו כבר הפכה לתפיסת עולם שלמה.
בחיים העירוניים, בפרט במרכז הארץ, נראה כי קיימת תופעה רווחת אך סמויה יחסית – אנשים שחיים כמעט לחלוטין ממשאבים שננטשים, נמסרים או פשוט מונחים ברחוב. לא מדובר בחסרי בית, אלא בבחירה מודעת באורח חיים שמערער את הנורמות הצרכניות שאנחנו רגילים אליהן.
הגישה הזו נשענת בין היתר על הרצון לצרוך פחות, לייצר פחות פסולת ולהיות פחות תלויים בכסף ובממסד. מי שמאמץ אותה מגלה מהר מאוד שזו לא רק דרך לשרוד כלכלית – אלא גם מקור לגאווה, יצירתיות וחיבור מפתיע לקהילה.
הרשתות החברתיות כמגרש משחקים חדש
לצד ההליכה ברחובות והעין המאומנת לזהות רהיט טוב רגע לפני שיאסף על ידי משאית העירייה, יש כלי נוסף שעושה מהפכה בעולם הזה – הרשתות החברתיות. קבוצות פייסבוק ואפליקציות ייעודיות מציעות היום פלטפורמות למסירה והעברת חפצים בין אנשים, בלי עלות.
“הצטרפתי לקבוצת ‘תן וקח תל אביב’ לפני שנה, והפיד שלי התחלף לחלוטין,” מספרת נועה, סטודנטית לאדריכלות. “ראיתי שמדי יום עולים פוסטים של אנשים שמוסרים הכל – ממיטות ועד מכונות קפה. לקח לי זמן להבין שזה לגיטימי פשוט להגיב ולהגיע לקחת.”
באופן מעניין, השיח בקבוצות הללו שונה מהשוק המקוון הרגיל. במקום מיקוח או ניסיון להרוויח, יש נדיבות, תמיכה ועזרה הדדית. לא פעם אפשר לראות פוסטים שמלווים בסיפור אישי – אישה שמפנה דירה של הורים שנפטרו, מישהו שעובר תקופה כלכלית קשה או זוג צעיר שמפנה חפצים לקראת מעבר לחו”ל.
בין הפוסטים, מופיעות גם הצעות של רהיטים בחינם, פריטים שלעיתים חדשים לגמרי או בעלי ערך רגשי ועיצובי. “מצאתי ספה שעד היום אנשים שואלים אותי מאיפה קניתי,” אומר יואב, “וכשאני מספר שזה מהרחוב, אנשים פשוט לא מאמינים.”
לשבור את המיתוס: לא רק עניים ולא רק סטודנטים
התדמית הרווחת לגבי מי שאוסף רהיטים מהרחוב היא לעיתים של מישהו שנמצא במצוקה כלכלית או של סטודנטים שמנסים לשרוד את השנה הראשונה בדירה שכורה. אבל המציאות מגוונת הרבה יותר.
“אני מהנדס תוכנה עם משכורת גבוהה,” מספר דניאל, בן 39 מהרצליה. “אבל יש לי סלידה מהבזבוז. אני לא מבין למה אנשים זורקים שולחן כתיבה תקין רק כי צבעו כבר לא מתאים להם. עבורי, לקחת פריט כזה ולשלב אותו בבית זה חלק מהכיף.”
גם תחושת הסיפוק משחקת כאן תפקיד חשוב. מי שמצליח לבנות חלל מגורים שלם בלי לקנות דבר, מרגיש שהוא השיג משהו ייחודי – לא רק ברמת החיסכון אלא ברמת העיצוב, ההרכבה העצמית והסיפור מאחורי כל פריט.
ובכלל, בעידן שבו ניכר עיצוב אחיד בבתים רבים – כולם קונים את אותן ספות, אותם שולחנות ואותן שידות – דווקא מי שאוסף ומחדש, יוצר חלל אישי, מגוון ומלא באופי.
הפסיכולוגיה של האיסוף: לא רק פרקטיקה, גם חוויה רגשית
לצד הפן הפרקטי, קיים גם פן רגשי עמוק לבחירה באיסוף מהרחוב ובחיים ללא רכישות. עבור חלק מהאנשים, מדובר בדרך להתחבר לזיכרונות, לסיפורים ולתחושת שייכות.
“מצאתי פעם שידה עם חריטה קטנה של שם על גב המגירה,” מספרת נועה. “זה גרם לי לחשוב על מי שהשתמש בה לפניי, על החיים שלו. זה כאילו הבית שלי הפך למוזיאון קטן של סיפורים.”
האיסוף עצמו – ההליכה ברחוב, הרגע שבו מבחינים בפריט, ההחלטה אם לקחת אותו או לא – הופכים לחלק מהרפתקה יומיומית. יש מי שממש מתכננים מסלולי הליכה יומיים ברחבי העיר רק כדי “לצוד” הזדמנויות חדשות.
התחושה שאפשר לקבל משהו בעל ערך בלי לשלם עליו, משנה באופן עמוק את מערכת היחסים שלנו עם צריכה, כסף ובעלות. יותר מזה – היא מייצרת תחושת חופש.
העתיד של חפצים: בין קיימות לחיבור אנושי
ככל שהמודעות האקולוגית עולה, והרצון לצרוך בצורה מודעת הולך ומתחזק, נראה שהתופעה הזו רק תלך ותתרחב. יש מי שכבר רואים בה חלק מכלכלה חלופית שלמה – כזו שלא תלויה ברכישה אלא בשיתוף, מסירה וחידוש.
העיר, כך מתברר, אינה רק מקום מגורים אלא גם מאגר אינסופי של משאבים קיימים. מה שנחשב בעיני אדם אחד כפסולת, יכול להפוך לאוצר אצל אחר. ולצד זאת, הקהילתיות שמתרחשת סביב פעולת המסירה היא משהו שלא ניתן לקנות בשום חנות.
“זה לא רק לחיות בזול, זה לחיות אחרת,” מסכם יואב. “הבית שלי הוא תוצאה של עיניים פתוחות, לב פתוח וקהילה שמבינה שלחפצים יש ערך גם אחרי שמישהו אחר סיים איתם.”
המהפכה כבר כאן – והיא מתחילה ברחוב.