עדכון מיולי 2018: לאחרונה חסמנו משתמשים והסרנו עשרות מאמרים שהיו מועתקים או כתובים בזילזול בצורה גסה. אם תכתבו מאמרים מקוריים, תשייכו אותם לקטגוריה המתאימה ותוציאו קישורים במידה הוגנת, אין לכם מה לדאוג
אנחנו בודקים את המאמרים מדי פעם ומי שיזלזל וינצל את הבמה לרעה, חבל על הזמן שלו ושלנו - המאמרים יוסרו והוא יחסם!

ילד בן שנתיים או שלוש לא מקשיב: לא רוצה, או עדיין לא מסוגל?

אתמול ביקשתם ממנו להביא את הנעליים, והוא הביא. הבוקר ביקשתם שוב, באותן מילים, והוא הביט בכם והמשיך לשחק. המסקנה המקובלת היא שהוא בודק גבולות: הרי אתמול הוכיח שהוא מבין ושהוא יכול, ולכן היום הוא פשוט לא רוצה.

מריה מונטסורי חשבה שהמסקנה הזאת שגויה. בספרה “המוח הסופג”, שיצא עכשיו לראשונה בעברית, היא מקדישה לשאלה הזאת פרק שלם, “שלוש דרגות הציות”. הטענה שלה פשוטה: כדי לציית צריך קודם כול להיות מסוגל לציית, והיכולת הזאת נבנית לאט.

“לך על האף”

“אי אפשר לצוות ‘לך על האף’, מפני שזה בלתי אפשרי מבחינה פיזיולוגית”, היא כותבת. “אי אפשר גם לצוות ‘כתוב מכתב’ על מי שאינו יודע לכתוב”. לציית פירושו לבצע פעולה לפי רצונו של אדם אחר, ולשם כך הילד צריך לשלוט תחילה בפעולותיו שלו. על ילד עד גיל שלוש היא קובעת בלי היסוס שהוא “אינו ילד צייתן: הוא עדיין לא בנה את עצמו”.

למה אתמול כן והיום לא

כאן בא החלק שמסביר את הבוקר עם הנעליים. מונטסורי משווה את הציות להליכה: ילד בן שנה בערך צועד את צעדיו הראשונים, נופל, ואולי לא יחזור עליהם זמן רב. איש אינו אומר עליו שהוא לא רוצה ללכת. “רק כשמנגנון ההליכה מבוסס לגמרי הילד יכול ללכת בכל עת שירצה”.

כך, לדבריה, גם בציות. ילד שהצליח פעם אחת לעשות מה שהתבקש הראה יכולת שרק מתחילה להיבנות, לא יכולת שעומדת לרשותו בכל רגע. היא מביאה דוגמה שכל מי שלמד לנגן מכיר: תלמיד מנגן קטע יפה, ולמחרת אינו מצליח לנגן אותו שוב. “לא הרצון הטוב חסר. לפנינו יכולת שעדיין לא התבססה בשלמות”. לתקופה הזאת, שבה ציות ואי ציות מתקיימים יחד, היא קוראת הדרגה הראשונה.

ומה קורה כשהמבוגר מפרש את זה כעקשנות? לפי מונטסורי, המבוגר שמתעקש ומבקר עלול להיעשות בעצמו מכשול להתפתחות שמתרחשת בילד. היא מזכירה שאפילו פסטלוצי, המחנך השווייצרי שנודע בסלחנותו, לא סלח על דבר אחד: ילד שפעם מציית ופעם לא.

ומה בא אחר כך

בדרגה השנייה הילד כבר יכול לציית תמיד. בדרגה השלישית, שמונטסורי תיארה בגנים שלה, הוא להוט לציית. היא מספרת על מורה שאמרה “החזירו הכול למקומו, לפני שתלכו הביתה הערב”, והילדים קמו והחזירו הכול עוד לפני שסיימה את המשפט. המורה למדה מאז לנסח את בקשותיה בזהירות.

הספר אינו מדריך להורים, ואין בו עצות למחר בבוקר. יש בו תיאור של מה שמונטסורי ראתה אצל ילדים במשך עשרות שנים, וחלק ממנו נוסח לפני שהתפתח המחקר של ימינו. וכדאי לומר גם מה הוא אינו מתאר: ילד שאינו מגיב לשמו או לקולות, שאינו מבין בקשות פשוטות, או שהפסיק לעשות דברים שכבר ידע. עם שאלות כאלה פונים לרופא הילדים או לטיפת חלב, לא לספר.

אבל למי ששואל את עצמו בפעם השלישית הבוקר למה הילד “לא מקשיב”, הפרק הזה של מריה מונטסורי מציע אפשרות שלא תמיד חושבים עליה: שהוא רוצה, ועדיין לא תמיד יכול.