כבר שנים שאני מטיילת, בארץ ובעולם, עם חברים, משפחה, בני זוג. טיולים תמיד היו בשבילי דרך להתאוורר, להתמלא בהשראה, לשבור שגרה. אבל משהו בי חיפש חוויה אחרת. רציתי לדעת איך זה להקשיב רק לעצמי, לא להסתמך על אף אחד, לראות לאן אבחר ללכת כשאין אף קול מסביב שמכוון אותי.
ההחלטה לטוס לבד לא הייתה קלה. היו חששות, במיוחד בתור אישה, ועוד יותר כאחת שמגיעה עם אורח חיים דתי. אבל משהו בי בער לנסות. פנמה נשמעה לי כמו יעד לא צפוי. לא אירופה הקלאסית, לא דרום אמריקה המאוד מתויירת. משהו באמצע. מספיק הרפתקני, אבל עדיין בגבול הסביר.
לא שיתפתי יותר מדי אנשים בהחלטה. העדפתי לשמור את זה לעצמי עד שאדע בעצמי אם זו הייתה בחירה נכונה. קניתי כרטיס טיסה, ארזתי תרמיל, ובתוכו גם לא מעט ספקות.
הימים הראשונים והמפגש עם השקט
בהתחלה, הכל הרגיש חדש, מסעיר, אחר. הסתובבתי בפנמה סיטי עם חיוך שלא ירד לי מהפנים. הכל היה צבעוני, רועש, מלא חיים. שווקים, ריחות, אנשים עם אנרגיה שאני לא רגילה אליה ביומיום. אבל כשירד הלילה ונכנסתי לחדרי בגסטהאוס, הרגשתי לפתע שקט מהסוג שלא חוויתי הרבה זמן.
לא היה מי לשתף איתו את הרגעים הקטנים. לא היה מי שיתפעל איתי מהשקיעה, לא היה עם מי להתלבט על היעד הבא. בהתחלה זה קצת דיכא אותי. התהייה הקבועה הייתה אם עשיתי טעות. אבל אז, לאט לאט, התחילו לקרות דברים שלא היו יכולים לקרות אם לא הייתי לבד.
שיחה אקראית עם בחור מצרפת שהציע מסלול טיול לא מוכר. אישה מקומית ששאלה אם אני צריכה עזרה והתפתחה שיחה עמוקה על אמונה ומשפחה. ברגעים האלה, הייתי חייבת להיות נוכחת. בלי מסכים, בלי להסיח את הדעת. רק להקשיב, לענות, להתחבר.
כשלהיות לבד הופך להיות עוגן
אחרי כמה ימים התחלתי להבין את הכוח שבלבד. כל החלטה שקיבלתי הייתה שלי. אם פספסתי אוטובוס, לא היה את מי להאשים. אם בחרתי לטפס על הר ברגע האחרון, לא הייתי צריכה לשכנע אף אחד. זה היה חופש אמיתי, לא מהסוג שמגיע במסיבות אלא זה שבא עם שקט פנימי.
מצאתי את עצמי מתעכבת יותר במקומות קטנים. עיירות שלא מופיעות בראשית הרשימות של הבלוגרים, חופים עם דייגים מקומיים וחנויות בגדים שמכרו שמלות צבעוניות בעבודת יד. היה לי זמן לשבת ולהסתכל על אנשים, לרשום מחשבות במחברת, להתפלל בלי למהר לשום מקום.
דווקא מתוך הבחירה להיות לבד, הרגשתי יותר מחוברת לעולם. זה נשמע אולי הפוך מההיגיון, אבל כשאין סביבך מעגלים מוכרים שמגנים עלייך, את פתוחה יותר לקשרים אמיתיים ועמוקים עם זרים. הקשב שלי לאחרים התחדד, וגם הקשב לעצמי.
התמודדות עם הרגעים הפחות פשוטים
זה לא היה רק זוהר. היו גם רגעים קשים. לילה אחד בעיירה הררית ירד גשם סוחף, איבדתי קליטה ולא מצאתי את מקום הלינה שהוזמן מראש. התחלתי להילחץ, ולרגע הרגשתי חסרת אונים. בדיוק כשכבר שקלתי פשוט לשבת על המדרכה ולחכות לנס, הבחנתי באישה מבוגרת שצפתה בי מרחוק. היא ניגשה, בירכה אותי בחיוך, ובלי הרבה שאלות ליוותה אותי ברגל עד המקום.
בבקרים מסוימים, הרגשתי ריחוק. מהמשפחה, מהחברות, מהשגרה שמייצרת מסגרת. גם לשמור על הרגלים דתיים הייתה לפעמים משימה מורכבת. זה לא תמיד הסתדר עם לוחות הזמנים של תחבורה ציבורית, עם המקומות שאליהם הגעתי או עם האוכל שהיה זמין.
אבל דווקא ברגעים האלה, גיליתי כמה אני מסוגלת להחזיק את עצמי. איך אני מייצרת מסגרת גם כשאין מסגרת חיצונית. איך אני בונה בית זמני בכל מקום שאני נמצאת בו, גם אם הוא רק אוהל קטן בחוף מבודד.
הצורך בעוגנים ברגעים מפתיעים
באחד הימים הגעתי לעיירת חוף יפהפייה, אבל מרוחקת מאוד. המקום היה שליו, כמעט ריק מתיירים. הייתה לי תחושת בדידות קלה, לא מאיימת, אבל מורגשת. לפעמים יש צורך במשהו מוכר, אז הרשיתי לעצמי לחפש אם יש מישהו באזור שאוכל לשוחח איתו, אולי אפילו לשמוע עברית. גללתי קצת באינטרנט והגעתי לאתר בשם “לישראלים”, שמספק מידע שימושי למטיילים בפנמה. גיליתי שם פרטים על בית חב”ד בפנמה, על מקומות בהם ניתן למצוא אוכל כשר, ועל הקהילה היהודית בפנמה. האמת זה לא היה כל כך רלוונטי לעיירה שבה הייתי, אבל עצם הידיעה שיש מקום כזה, שיש אנשים שאפשר לפנות אליהם אם ארצה, החזירה לי תחושת שייכות מפתיעה.
המלצה לאנשים נועזים
טיול לבד, במיוחד ביבשת פחות מתויירת על ידי ישראלים, הוא לא תמיד קל. הוא דורש רמות חדשות של הקשבה, גמישות, ובעיקר כנות עם עצמך. את כל אלה קיבלתי בפנמה, ובמינונים מדויקים. גיליתי שם כמה אני אוהבת את השקט, אבל גם כמה אני צריכה אנשים. כמה אני מעריכה את הבית, אבל גם כמה אני סקרנית לגבי כל מה שנמצא מחוצה לו.
לא כל אחד או אחת יתחברו לסגנון הזה, וזה בסדר. אבל אם אי פעם תרגישו שאתם צריכים לנסוע רחוק כדי לחזור לעצמכם – פנמה היא מקום נהדר להתחיל בו. לבד, אבל לגמרי מחוברים.