התחלות שקטות בערים רועשות
יש משהו כמעט טקסי בתנועה בין ערי חוף. כל אחת מהן נראית על פניו דומה לקודמתה, אבל כשאת עוצרת לרגע ומקשיבה למה שהעיר אומרת לך בלי מילים, את מבינה שהן שונות לחלוטין. לא רק בנוף, לא רק באנשים, אלא בתחושת הבטן שהן משאירות בך. הנסיעה שלי התחילה בלי כוונה ברורה, אולי מתוך צורך לחדש, אולי פשוט כדי לשתוק קצת. צרפת הייתה התחנה הראשונה. ניס, עם החוף העדין שלה והאווירה המאורגנת מדי, לא הצליחה לגעת בי באמת. היה שם יופי, היה שם סדר, אבל לא היה שם חיבור.
משם המשכתי לסן סבסטיאן. זו כבר הייתה פגישה עם עיר אחרת לגמרי. החופים הגולמיים, האנשים שקוראים ספרים בבריזאיון ללא חולצות, השיחות הארוכות בבר המקומי שנמשכו לתוך הלילה. משהו שם התקרב למה שחיפשתי, אבל עדיין לא נגע בדיוק. הרגשתי שאני נעה בין מקומות, סופגת, נפתחת, אך עוד לא מצאתי מקום שמחזיר לי מבט.
כשהגעתי לפורטוגל, משהו התחיל להשתנות. זו לא הייתה החלטה רציונלית. פשוט קניתי כרטיס רכבת לליסבון, ומשם התגלגלתי לקשקאיש. זו הייתה הפעם הראשונה במסע שבה לא חיפשתי כלום. לא מיקומים שווים, לא המלצות מחברים, לא מסעדות עם כוכבי מישלן. רק קפה, הליכה, ומבט שמופנה פנימה.
קשקאיש והשקט שבין המילים
קשקאיש לא התיימרה להרשים אותי, וזה כנראה מה שגרם לה לעשות את זה. הרחובות הצרים, המרינה הקטנה, הנשים המקומיות שצוחקות בקול רם במרפסות. לא היה פה פואזיה מתוקתקת, לא רגעים דרמטיים, אלא שקט עמוק שנכנס לי מתחת לעור. מצאתי את עצמי מתעוררת מוקדם מהרגיל, רק כדי להספיק לשבת מול הים עם קפה שחור ומחברת. כתבתי בלי להתאמץ. מילים יצאו ממני כאילו חיכו רק לרגע הזה.
אחרי כמה ימים של שוטטות, התעורר בי רצון להכיר את המקום לא רק מתוך תחושה אלא גם דרך הקשרים מקומיים. כאן נכנס לתמונה אתר בעברית בשם ‘לישראלים’, שמיועד בדיוק לרגעים האלה. כשהרגשתי שאני רוצה באמת להבין את העיר ולא רק לטייל בה באינטואיציה, קראתי באתר על דברים שכדאי לעשות בקשקאיש – מופעים, שווקים, מסלולי הליכה, חופים פחות מוכרים, טיפים של מטיילים, ועוד. בזכותו בחרתי להשתתף בסיור קצר בעיר העתיקה וביקרתי בחוף צדדי ושקט במיוחד שמעטים מכירים. זה היה הבדל קטן בהתארגנות, אבל משמעותי בתחושת החיבור.
ההמלצות באתר היו לא רק ענייניות אלא גם נכתבו בטון שמכבד את הקורא. לא ניסה למכור לי חוויות אלא לסמן לי שבילים שאוכל לבחור בעצמי אם ללכת בהם. כך נפתחו לי דלתות שלא הייתי פותחת אחרת, כולל שיחה אקראית עם מדריך מקומי שספר לי על ההיסטוריה הפחות מצולמת של העיר.
חיבור מחודש למשהו ששכחתי שקיים
במהלך השבוע שביליתי בקשקאיש, התחלתי להרגיש שאני נזכרת במשהו ישן. אולי זו הייתה התחושה של ללכת לאיבוד בלי פאניקה. אולי זה היה עצם זה שיכולתי לשבת במקום אחד, שעה שלמה, בלי לעשות כלום, ופשוט להרגיש מספיק. בפעם הראשונה מזה זמן לא הרגשתי צורך להוכיח, להספיק, או לשתף. הרגשתי נוכחת. כמו תזכורת לגוף, לראש, לרגש – שהם יודעים את הדרך גם כשאני לא בטוחה.
פגשתי שם אישה מבוגרת בשם מריה, שמכרה פירות בשוק המקומי. קניתי ממנה תפוזים ולאחר מכן היא החזירה לי עוד שניים “בשביל האור”. היא לא שאלה מה אני עושה כאן, לא ניסתה לספר לי על העיר, רק חייכה. זו הייתה שיחה ללא מילים, אבל מלאה. היא אמרה לי בשפת הגוף את מה שאני מנסה לנסח כבר שנים – את לא צריכה לנדוד כדי להבין, את רק צריכה להקשיב.
לסיים בלי לסגור
כשעזבתי את קשקאיש, לא הרגשתי סיום. לא הייתה בי תחושת פרידה דרמטית. אולי כי לא באמת סיימתי. התחושה שהעיר הזו השאירה בי ממשיכה איתי גם אחרי שחזרתי הביתה. היא נמצאת עכשיו ברגעים הקטנים: כשאני בוחרת לא להיכנס לרשתות החברתיות בבוקר, כשאני הולכת ברגל גם כשיש תחבורה, כשאני מקשיבה בלי למהר לענות.
קשקאיש לא הייתה השיא של המסע שלי, היא הייתה הנשימה העמוקה שבתוכו. מקום שהזכיר לי שמסע אמיתי לא נמדד בכמה מקומות סימנת על המפה, אלא בכמה רגעים נתת להם לסמן אותך.
וכשחברה שאלה אותי לאחרונה אם יש לי המלצה על עיירת חוף לא שגרתית בפורטוגל, חייכתי. סיפרתי לה על מריה, על המחברת שנפתחה, על האתר לישראלים שבו גיליתי דברים שלא הייתי מגלה לבד, על ההליכה השקולה לאורך המצוק בשעת אחר צהריים. לא כיעד תיירות, אלא כמקום שמחזיק בתוכו מרחב להקשבה. לפעמים זה כל מה שצריך.