המסע שלי בפורטוגל החל ברגע שבו החלטתי שאצעד בעיר זרה בקצב שלי ואקשיב לרחשי הרחוב כפי שהם. בפעם הראשונה שיצאתי לבד לסמטאות של ליסבון הרגשתי איך הרחוב עוטף אותי כמו שמיכה צבעונית. הבניינים הצבעוניים נדמו כמי שמצמידים את הלב שלי אל שלהם. הקולות שעלו מן הפינות הנסתרות של העיר הזכירו לי את אותם רגעים נדירים שבהם אני מצליחה לשמוע את עצמי באמת. הרוח שנשבה מן הנהר נשאה איתה תחושת שחרור שכמעט שכחתי כיצד היא מרגישה.
ההליכה על האבנים העתיקות עוררה בי תחושת סקרנות ילדותית. בכל פניה הרגשתי כאילו העיר מציגה בפניי הפתעה חדשה. נשים מקומיות שחלפו על פניי לימדו אותי במבט אחד איך ללכת בביטחון גם כשאין לי מושג לאן אני באמת מגיעה. סמטאות העיר הפכו למסדרונות של מחשבות ושיחות פנימיות שהיו חלק בלתי נפרד מהמסע שלי. שם הבנתי עד כמה העיר מאפשרת לי להרגיש בטוחה בעצמי גם ברגעים שבהם אני מסתובבת לבד.
באחד הערבים מצאתי את עצמי נעצרת מול חלון קטן שממנו בקעו צלילים של שירה. לא ידעתי מי הזמרת ומה הסיפור שמאחורי המנגינה אך דווקא חוסר הידיעה הפך את הרגע למרגש יותר. נשענתי על הקיר ולא רציתי לזוז. המוזיקה הזכירה לי נשימות עמוקות שמגיעות אחרי יום ארוך. פתאום הרגשתי שהעיר מדברת איתי בשפה שאין בה מילים. השפה הזו הצליחה להעלות בי זיכרונות ישנים שחשבתי שכבר נעלמו.
באותו לילה הבטחתי לעצמי שאמשיך לתת למסע להוביל אותי גם אם התכנון המקורי ישתנה. ההבנה שאין צורך לדעת הכל מראש אפשרה לי להרגיש קרובה יותר לעצמי. כשאני לבד בעיר זרה מתעוררת בי דווקא תחושה של היכרות מחודשת עם מי שאני. החופש הזה הוא הסיבה שבגללה המשכתי לטייל בסמטאות בכל ערב מחדש.
פסטיבלים כמראות
המפגש הראשון שלי עם אירועי התרבות של פורטוגל היה כמעט מקרי. נכנסתי לבית קפה קטן ששכן ממש מעל גבעה תלולה. על אחד השולחנות נשארה תוכנייה ישנה של מופעים. כשדפדפתי בה החלה להתבהר לי התמונה המלאה של התרבות המקומית. ראיתי רשימה של מופעי פאדו לצד פסטיבלים שנערכים בעיירות קטנות וגם אירועי רחוב שהעיר כולה משתתפת בהם. לרגע הרגשתי כאילו אני עומדת בפתח של עולם חדש שמזמין אותי להרחיב את המסע שלי.
בערב אחר שמעתי ברחוב קבוצה של צעירים מדברים בהתלהבות. מתוך קטעי השיחה הבנתי שהם בדרך לפסטיבל מקומי. החלטתי ללכת אחריהם וכך מצאתי את עצמי במופע עמוס אנרגיה. האורות המנצנצים והקהל הצוהל גרמו לי לשכוח שהגעתי לכאן במקרה. הרגשתי חלק ממשהו גדול ממני והעיר התגלתה בפניי בצבעים אחרים לגמרי. האווירה הזכירה לי עד כמה חשובה היכולת להיות נוכחת בכל מה שקורה סביבי.
במהלך המסע השתדלתי לחפש בכל אירוע את המשמעות האישית עבורי. לפעמים זו הייתה שיחה קצרה עם אישה מקומית שהגיעה לחגיגה עם ילדיה. פעמים אחרות זו הייתה מנגינה שהזכירה לי חוויה רחוקה מהעבר. בכל פעם מצאתי נקודת חיבור אחרת. הבנתי שפסטיבלים אינם רק בידור אלא דרך להכיר אנשים וסיפורים. הם מאפשרים להציץ לעולמות שלא הייתי מגלה בעצמי ולחוות רגעים שאי אפשר לייצר מתוך תכנון מוקפד.
ברגע מסוים החלטתי לבדוק אילו אירועים נוספים מתקיימים באזור. נכנסתי לאתר “לישראלים” הכולל מידע נרחב על פסטיבלים והופעות בפורטוגל. בזכותו הצלחתי להבין טוב יותר את ההיצע ולהחליט לאן כדאי להגיע. המידע היה נגיש בעברית ואפשר לי לבחור אירועים שמתאימים לאופי המסע האישי שלי.
זיכרונות שמחברים
אחד הדברים המפתיעים ביותר במסע שלי היה הקשר בין החוויות החדשות לבין הזיכרונות הישנים שצפו בי. בכל פעם שנכנסתי למופע או פסטיבל התעוררו בי רגעים מהעבר שלא ידעתי שחבויים בי עדיין. לפעמים זו הייתה תנועה מסוימת של רקדנית שהזכירה לי שיעור מחול מתקופת הנעורים. לפעמים זו הייתה מנגינה שגרמה לי לחשוב על אדם יקר שפגשתי פעם. שום דבר לא הרגיש מאולץ וכל תחושה הופיעה מתוך מקום טבעי.
כשישבתי על מדרגות האבן שצופות אל נהר הטז’ו חשתי איך הזיכרונות מתערבבים עם המציאות. הבנתי שהם כבר אינם מה שמגדיר אותי אלא מה שמצייר את הדרך שבה אני רואה את העולם. פורטוגל הצליחה לעורר בי תחושות רדומות ולהזכיר לי מי הייתי ומי אני רוצה להיות. זה היה מפגש ביניים בין העבר להווה שהתרחש דווקא בזכות הרגעים הפשוטים ביותר.
הרבה מההבנות המשמעותיות ביותר הגיעו דווקא כשהייתי לבד. ברגעים האלה הרגשתי את הקול הפנימי שלי מדבר בקצב יציב וברור. החופש שמצאתי בפורטוגל לא היה חופש תיירותי בלבד. הוא היה חופש מחשבתי שהעניק לי מקום לנשום. במקום להתרכז במרוץ היומיומי הצלחתי לשמוע את הרגשות שלי בצורה נקייה.
לעתים הייתי מגלה שהחוויה החדשה מאפשרת לי לספר לעצמי סיפור אחר על חיי. סיפור שבו אני בוחרת ללכת בסמטאות ולגלות מופעים בלתי צפויים. סיפור שבו אני פתוחה להשתנות ולהתרגש. סיפור שבו אני מרשה לעצמי להרים את הראש מהקרקע. המסע בפורטוגל הפך לחלק משמעותי ממי שאני. הוא שיקף לי עד כמה חשוב להמשיך ללכת גם כשאני יודעת שהדרך תפתיע אותי בכל פעם מחדש.
מסקנות אישיות
המסע שלי בפורטוגל הפך עבורי למעבדה של חוויות נשיות. גיליתי שהעיר מאפשרת לי לבטא צדדים שונים שלי בלי חשש. מצאתי במפגשים הקטנים משמעות חדשה לחיי היום יום. הבנתי שברגעים שבהם אני נותנת לעצמי להקשיב לעיר אני מגלה חלקים שלא הכרתי. כל צליל וכל מבט שנקלט בדרך שימשו עבורי מצפן רגשי.
אחרי שחזרתי הביתה הבנתי שהמסע לא הסתיים. הזיכרונות וההבנות ממשיכים ללוות אותי. לפעמים אני מוצאת את עצמי חוזרת במחשבה לסמטה מסוימת או לרגע שבו המוזיקה מילאה את הלב שלי. כל אלה יחד ממשיכים להזכיר לי כמה חשוב לאפשר לעצמי לצאת למסעות לא מתוכננים.
אני יודעת שאחזור לפורטוגל שוב. לא כדי לחפש את אותן חוויות אלא כדי למצוא חדשות. המסע הזה לימד אותי שהדרך שאישה עוברת אינה נמדדת רק במרחק אלא גם בעומק. פורטוגל הפכה עבורי למקום שבו אני יכולה לראות את עצמי בבהירות. היא הציבה בפניי מראה עדינה אך חדה שהציגה את מי שאני באמת.
היכולת לשלב בין תרבות מקומית לבין המסע הפנימי שלי הייתה החלק המשמעותי ביותר. בכל פינה מצאתי מישהו או משהו שלימד אותי שיעור חדש. העיר והאנשים יחד יצרו עבורי מרחב של גילוי עצמי. זהו מרחב שאמשיך לשוב אליו בכל פעם שאזדקק להזכיר לעצמי איך ללכת קדימה בביטחון.