בישראל מתנהל כבר שנים ויכוח על מודל השירות הצבאי. מצד אחד “צבא העם”, שבו חלק גדול מן האזרחים משרת תקופה קצרה וחוזר לחיים האזרחיים. מצד שני צבא מקצועי, קטן יותר, שבו השירות הוא משלח יד. הוויכוח הזה עולה מכמה כיוונים בבת אחת: שאלת הגיוס, נטל המילואים, מסמכי מחקר של מכוני מדיניות, ודיונים בכנסת.
מה שפחות ידוע הוא שהוויכוח הזה אינו חדש, ושהניסוח המסודר הראשון שלו הוא בן יותר מחמש מאות שנה.
איטליה שלא היו לה צבאות
בין אמצע המאה הארבע עשרה ותחילת המאה השש עשרה, המדינות של איטליה כמעט לא החזיקו צבאות משל עצמן. פירנצה, ונציה, מילאנו, האפיפיור ונאפולי שכרו את הלחימה מקבלנים. הקבלן נקרא קונדוטיירה, על שם הקונדוטה, החוזה שעל פיו העמיד את אנשיו לרשות המזמין לתקופה קבועה ובתשלום חודשי.
השיטה הזאת עבדה מבחינה מעשית. היא גם ייצרה בעיה מבנית שאיש לא ידע לפתור: לקבלן שמתפרנס מלחימה אין אינטרס ברור שהלחימה תיגמר, ולמי ששוכר אותו אין דרך טובה לוודא שהוא נלחם במלוא הכוח.
האדם שניסה להחליף את השיטה
ניקולו מקיאוולי היה פקיד בכיר ברפובליקה של פירנצה, מ-1498 ועד 1512. בדצמבר 1506 אושר בפירנצה חוק מיליציה, האורדינאנצה, והוא זה שניהל אותו. הרעיון היה פשוט: במקום לשכור לחימה, לגייס את תושבי הכפרים שסביב העיר, לאמן אותם, ולהחזיק כוח שהחיילים שלו הם אזרחים עם בית ועם מה להגן עליו.
הניסיון הזה נבדק בשדה, והוא נכשל. באוגוסט 1512 תקף צבא ספרדי ואפיפיורי את העיר פראטו. החיל שעמד שם מנה כשלושת אלפים עד ארבעת אלפים רגלים, מול כוח עדיף בהרבה. העיר נבקעה ונשסתה, הרפובליקה נפלה, בית מדיצ’י חזר, מקיאוולי הודח מתפקידו בנובמבר, ובשנה שלאחר מכן נחשד בקשירת קשר ועבר עינויים.
וכעבור שבע שנים בערך, בשנים 1519 עד 1520, הוא כתב ספר שלם שמסביר למה הוא בכל זאת צדק.
מה יש בספר
“על אמנות המלחמה” יצא בפירנצה ב-16 באוגוסט 1521, והוא היה החיבור המדיני או ההיסטורי היחיד של מקיאוולי שראה דפוס בחייו. “הנסיך”, שבגללו הוא מוכר היום, יצא ב-1532, חמש שנים אחרי מותו.
הספר בנוי כדיאלוג בשבעה ספרים, והוא מפורט בצורה שמפתיעה מי שמצפה להגות. יש בו דיון בשאלה את מי לגייס, מאיזה גיל ומאיזה מקום; בחימוש, בארגון ובאימון; בסדר הצעידה, באספקה ובמודיעין; בהקמת המחנה ובפירוקו; בביצורים ובמצור. ויש בו גם פרטים קטנים להפליא, כמו המרווח שבין חייל לחייל בשורה. המהדורה המקורית כללה שבעה תרשימים צבאיים, כל אחד מודפס על שני עמודים.
הטענה המרכזית נוגעת בדיוק לוויכוח של היום. מקיאוולי טוען שחייל שמשרת תקופה קצרה וחוזר לסביבתו האזרחית יילחם טוב יותר מחייל שמתפרנס מן המלחמה, מפני שיש לו למה לחזור ומה להגן עליו. ולכן, לדעתו, מדינה שרוצה להתגונן צריכה להכשיר את אזרחיה בעת שלום ולא לשכור לחימה בעת צורך.
מה שאפשר לחלוק עליו
וראוי לומר גם את הצד השני, מפני שהספר אינו חף מטעויות.
מקיאוולי זלזל בחשיבות הארטילריה, וזאת הייתה שגיאה כבר בזמנו. התיאורים שלו על קרבות שבהם כמעט לא מתו נדחו על ידי היסטוריונים; הנס דלבריק כתב על אחד מהם שאין בו מילה אחת של אמת. ולמי שרוצה להיות הוגן, יש לזכור שהדובר שמייצג את עמדתו בדיאלוג הוא פבריציו קולונה, קונדוטיירה מקצועי, כלומר בדיוק סוג האדם שהספר בא לייתר.
אבל זה הטקסט שבו השאלה נשאלה לראשונה בשלמותה, וכל מי שדן בה אחר כך דן מולו. ובישראל, הדיון האקדמי בנושא חוזר אליו עד עצם היום הזה.
הספר יצא כעת בעברית בגרסה דיגיטלית, 133 עמודים, עם 177 הערות מתרגם ועם שבעת התרשימים המקוריים משורטטים מחדש. התרגום העברי הקודם, של מנחם דורמן בהוצאת מערכות, יצא ב-1964 ואזל מזמן.
