כבר הרבה זמן הרגשתי שאני זקוקה להפסקה מהשגרה ומהמרדף של היום יום. העבודה לחצה מכל כיוון והלילות שלי הפכו קצרים יותר. התחלתי להבין שאם לא אעצור לרגע ואאפשר לעצמי לנשום אוויר אחר אני עלולה להישחק לחלוטין. הרעיון לצאת למסע של כמה שבועות נדד איתי חודשים אך תמיד מצאתי סיבות לדחות אותו. בזמן אמת הבנתי שאני צריכה פשוט לבחור תאריך להזמין כרטיס ולצאת לדרך בלי לחשוב יותר מדי.
כשנחתתי באירופה עם מזוודה אחת ובגדים קלים תחושת הקלילות הייתה כמעט בלתי נתפסת. ידעתי שאני עומדת לעבור בין מדינות וערים ושעליי ללמוד להסתדר עם מעט. זה נשמע כמו תרגיל בוויתור אך בפועל זו הייתה חוויה משחררת. ההבנה שכל מה שבאמת צריך נכנס לתיק קטן חיזקה בי תחושת עצמאות חדשה. הרגשתי כאילו חלק ממני התעורר לחיים.
הימים הראשונים הוקדשו להסתגלות לקצב אחר. קמתי בלי שעון הלכתי לאיבוד ברחובות וטעמתי מאכלים שלא הכרתי. זה היה בדיוק מה שחיפשתי הרצון להרגיש זרה אבל סקרנית. בכל בוקר אספתי את המצלמה ויצאתי להסתובב חסרת יעד. כך גיליתי פינות נסתרות שתיירים רבים כלל לא פוגשים. אלו הרגעים שנצרבו בזיכרון יותר מכל.
איטליה בדרך אחרת
התחנה הראשונה שלי הייתה איטליה מדינה שכבר ביקרתי בה כמה פעמים אך הפעם רציתי לראות אותה אחרת. במקום לרוץ בין אתרים ולסמן וי הרשיתי לעצמי להתעכב על הקטן. בשווקים הקשבתי לרחשי הסוחרים ובבתי הקפה צפיתי בזרם האנשים תוך לגימת קפה חזק. הרגשתי שהקצב האיטי הזה מאפשר לי לראות את החיים האיטלקיים האמיתיים ולא רק את מה שמיועד לתיירים.
בפירנצה התאהבתי מחדש באמנות. פעם הייתי מסתובבת במוזיאונים במהירות מתוך תחושה שאני חייבת להספיק לראות הכל. הפעם עצרתי מול כל יצירה שבאמת משכה אותי ולא משנה כמה זמן זה לקח. הספסלים בגני בובולי הפכו לבית זמני. מצאתי את עצמי יושבת שעות רק כדי להרגיש את השקט מסביב ומעליי מגדלי העיר העתיקה.
אחרי כשבוע באיטליה הרגשתי שהנוף העירוני מתחיל להכביד עליי. רציתי טבע רציתי מים רציתי משהו שונה לחלוטין. רבים היו בוחרים לעבור לעוד עיר גדולה אך בי בער רצון לשבור את הרצף. התחלתי לבדוק אפשרויות ליעדים חדשים שאפשר להגיע אליהם במהירות ורציתי מקום שלא תכננתי מראש. זה היה הרגע שבו לראשונה עלה הרעיון לקפוץ ליעד בלתי צפוי.
באחד הערבים כשחיפשתי רעיונות במחשב נשאבתי לקריאה של סיפורי מטיילים שרשמו המלצות. בין שורה לשורה נזרע הזרע של ההחלטה הבאה שלי. רציתי להרגיש את החופש לבחור יעד בתוך פחות מיום וגם לצאת להרפתקה ללא מחשבה מוקדמת. כך מצאתי את עצמי עומדת בפני שינוי כיוון של ממש.
המעבר של הרגע האחרון
זה היה ערב חם בפירנצה כשמצאתי את עצמי גוללת בעמודי המלצות ומחפשת משהו מלהיב. ברגע מסוים נתקלתי בהודעה קצרה של מטיילת שהמליצה לטייל במונטנגרו. לא ידעתי כמעט דבר על היעד אך התמונות הרשימו אותי מיד. הן הציגו שמיים נקיים אגם שחודר אל הלב ומרחבים ירוקים שנראים כמו חלום. הרגשתי שסקרנותי מתחילה להתעורר בקצב מהיר.
כדי להבין אם המעבר לשם אפשרי כבר למחרת נכנסתי לאתר “לישראלים” ושם מצאתי מידע ברור על טיסות זולות למונטנגרו שהיו זמינות ממש סביב התאריכים שלי. הפשטות שבה מצאתי את המידע והקלות שבה ניתן היה להזמין כרטיס הפכו את ההחלטה למהירה הרבה יותר. הרגשתי שהיקום שולח לי רמז ושעליי פשוט ללכת אחריו בלי להתווכח.
ככל שהעמקתי בקריאה כך גדל הרצון שלי לקפוץ למקום הזה. התחלתי להבין שמונטנגרו מציעה את מה שחיפשתי בלי לדעת שאני מחפשת אותו. טבע פראי לצד עיירות קטנות שקט מהסוג שלא פוגשים הרבה ומים צלולים שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בפניהם. מצאתי את עצמי מסיימת את יום החיפושים בתחושת בהירות שלא הרגשתי כבר זמן רב.
למחרת התעוררתי עם החלטה סופית. ארזתי את המזוודה הקטנה שהייתה פתוחה ממילא והלכתי לתחנת הרכבת בדרך לשדה התעופה. זה היה אחד הרגעים שבהם הרגשתי שאני מאפשרת לעצמי להיגרר אחרי תחושה פנימית בלי יותר מדי שאלות. הרפתקה אמיתית התחילה בדיוק כך.
היעד הבלתי צפוי שמלמד לשחרר
כאשר נחתתי במונטנגרו הרגשתי סוג של הקלה פנימית. האווירה השקטה של השדה וההרים שסגרו על העמק יצרו תחושה של מעבר לעולם אחר. הדברים התרחשו לאט יותר האנשים דיברו בנחת והכל סביבי הקרין פשטות טעימה ונעימה. מצאתי את עצמי נשאבת לקצב שלהם תוך זמן קצר.
הטבע היה הפתעה גדולה במיוחד. ההליכה לאורך החופים השלווים והאגמים הצלולים שהיו כמעט ריקים ממטיילים סיפקו לי תחושת מרחב שלא חוויתי קודם. יש משהו בעמידה מול מים שקטים שמחזיר נשימה שלא ידעת שאבדה לך. שעות ארוכות ביליתי רק בהליכה בלי תוכנית ובלי צורך להספיק משהו.
בעיירות הקטנות פגשתי אנשים מקומיים שהאירו פנים ושוחחו איתי בלי לחשוש מהבדלי תרבות. רבים מהם היו סקרנים לשמוע על ישראל ואני מצידי הקשבתי לסיפורים שלהם על החיים בצפון הבלקן. אלו היו מפגשים קצרים אבל מלאים משמעות. הם גרמו לי להבין כמה דומה כולנו וכמה המפגשים האלו מרחיבים את הלב.
הזמן שם עבר בקצב אחר לגמרי. התחלתי להרגיש שהמסע הזה שאמור היה להיות ריצה בין יעדים הפך למסע פנימי הרבה יותר עמוק. למדתי לשחרר תכנון יתר לסמוך על תחושות ולתת למקומות להוביל אותי. כשחזרתי הביתה ידעתי שהשלושה שבועות האלה ימשיכו להשפיע עליי עוד זמן רב.