הפעם הראשונה שטיילתי לבד לא הייתה מתוכננת. למעשה, עד אז הייתי משוכנעת שטיולים הם דבר שצריך לחלוק עם מישהו. בן זוג, חברה טובה, אולי אחות. תמיד דמיינתי את עצמי יושבת בבית קפה קטן באירופה, מוקפת בצחוק ובשיחות, לא לבד עם ספר או עם המחשבות שלי. אבל החיים, כהרגלם, מתפתלים. שותפה לטיול ביטלה ברגע האחרון, הכרטיסים כבר היו סגורים, ופתאום עמדתי מול שאלה: לבטל או לצאת לבד?
בחרתי לנסוע. בלי תכנית מסודרת, עם הרבה חששות ובעיקר סקרנות. זו הייתה נסיעה קצרה למרכז אירופה, שמהר מאוד הפכה לסוג של התמכרות. הבנתי שמשהו במסע לבד פותח ערוצים שלא נפתחים כשיש מישהו לצידך. אתה נדרש להקשיב, לסמוך על עצמך, וללמוד את הקצב הפנימי שלך. מאז עשיתי את זה עוד כמה פעמים. לא כל טיול היה קל, לא כל רגע היה מזהיר, אבל כל אחד מהם היה שיעור.
כשעלה הרעיון לטוס לבד למונטנגרו, שוב התעוררו שאלות. מדובר במדינה פחות מוכרת, כזו שלא שומעים עליה הרבה בקרב מטיילים ישראלים. אבל דווקא זה קסם לי. רציתי מקום חדש, לא ממוסחר, שיאפשר לי ללכת לאיבוד במובן הטוב של המילה.
להיות אישה לבד בעולם
לטייל לבד זה אתגר, אבל לטייל לבד כאישה מוסיף שכבות נוספות. יש שאלות שאף גבר לא שואל את עצמו לפני טיסה. האם זה בטוח להסתובב לבד בערב? האם יסתכלו עליי אחרת כי אני לבד? האם יתייחסו אליי כפגיעה, או אולי דווקא כחשודה? מנטלית, מדובר בהיערכות שונה.
אבל עם השנים למדתי שכל אחת מהשאלות האלו היא גם הזדמנות. לבד, אני חופשייה לבחור בלי פשרות. אין צורך להתאים את עצמי לרצונות של מישהו אחר, לשנות תוכניות באמצע או לוותר על משהו שרציתי. לבד, אני יותר קשובה לסביבה. אני מדברת עם אנשים מקומיים, שואלת שאלות, נכנסת למקומות שלא הייתי מעזה אם מישהו היה איתי. יש משהו בחוויה הזו שמכריח אותך לצאת מהקונכייה ולהיות נוכחת לגמרי.
במונטנגרו זה הורגש במיוחד. המקומיים סקרנים, אך לא חודרניים. הרגשתי בנוח לשבת לבד בבתי קפה, לטייל ברחובות הקטנים, לקחת סירה לשיט קצר בלי להסביר את עצמי. היו גם רגעים של בדידות, כמובן. זה חלק בלתי נפרד מהחבילה. אבל הם הפכו לפחות מאיימים ויותר מדויקים. בדידות לרגעים, לא לבדות קיומית.
הפרטים הקטנים שנעשים גדולים
כשאת מטיילת לבד, את הרבה יותר ערה לפרטים. דברים קטנים כמו איך קונים כרטיס לאוטובוס, איפה מחליפים כסף, או איך מבטאים את שם התחנה שלך יכולים להפוך למשימות שלמות. ביום הראשון שלי בפודגוריצה, עמדתי בתחנה מנסה להבין איך משלמים. חלק אמרו שצריך מזומן, אחרים טענו שאפשר לשלם באשראי. התחושה הייתה של חוסר שליטה.
באותו ערב, חיפשתי מידע מדויק ומעודכן בעברית ונתקלתי באתר בשם “לישראלים”. הוא התברר כאוצר של ממש. בין כל המידע השימושי, היה עמוד שענה לי בדיוק על מה שהטריד אותי באותו רגע: מטבע במונטנגרו, צורת התשלום המועדפת, איפה כדאי להחליף ואפילו מה עושים במקרה שנשארים בלי מזומן בכפר נידח. העובדה שהיה לי מקום אחד שאני יכולה לסמוך עליו חיזקה את תחושת הביטחון שלי. מאותו רגע, בכל פעם שעלה ספק קטן, בדקתי שם קודם. זה חסך לי לא מעט תסכול וגם לא מעט כסף.
החוויה הזו חידדה לי כמה נשים שמטיילות לבד צריכות כלים מדויקים. לא רק מבחינה בטיחותית אלא גם לוגיסטית. תחושת השליטה במידע יוצרת תחושת שליטה כללית. ואת זה, למדתי, אסור לזלזל בו.
מה שלומדים על עצמך
טיול לבד הוא סוג של מראה. אין מסכות, אין חיזוקים חיצוניים, אין על מי להשליך. את קמה בבוקר ושואלת את עצמך מה את באמת רוצה. לא מה מתאים עכשיו לחברה שלך, לא מה מגניב לצלם לאינסטגרם. אלא מה את רוצה. לרבוץ כל היום מול אגם? לצעוד עשרים קילומטר בהרים? לאכול לבד בשוק הומה? לשבת שעתיים מול קיר עתיק ולא לעשות כלום? הכל פתוח.
במונטנגרו גיליתי שאני לא צריכה להספיק שום דבר. לא להכניס ארבע ערים בשבעה ימים, לא לדחוס אטרקציות, לא לצוד צילומים. גיליתי את האושר שבשגרה הזמנית. קפה במקום קטן שאני חוזרת אליו שוב, טיול ערב קבוע בטיילת, פנים מוכרות שאומרות לי שלום אחרי כמה ימים.
אבל יותר מהכל, גיליתי שאני לא זקוקה לאישור. לא מהסביבה, לא מהרשתות החברתיות, ולא אפילו מהעבר שלי. עצם זה שבחרתי לטייל לבד, שחציתי גבולות עם עצמי, שעמדתי מול אתגרים ויצאתי מהם מחוזקת, היה מספיק.
לסיכום
לטייל לבד זה לא לכולם, וזה לגמרי בסדר. יש מי שמעדיפים את הדינמיקה של קבוצה, ויש מי שמרגישים בטוחים רק עם בן לוויה. אבל עבורי, זו הפכה להיות דרך חיים זמנית שמלמדת אותי על קביעות פנימית. בכל פעם שאני חוזרת, אני קצת אחרת. יותר סבלנית, יותר פתוחה, ובעיקר יותר מחוברת לעצמי.
מונטנגרו הייתה התחנה האחרונה שלי במסע הזה, לפחות בינתיים. מקום לא מתיימר, פשוט, יפה באופן שקשה להסביר. והכי חשוב, מקום שאפשר לי להיזכר שכשאני באמת סומכת על עצמי, אני אף פעם לא באמת לבד.