יש תקופות שבהן הכל מרגיש קצת כבד מדי. אצלי זה התבטא בקימות בוקר עם תחושת עייפות שלא ממש התאימה לכמות השעות שישנתי. לא היה משהו ספציפי שקשה להתמודד איתו אלא פשוט מין תחושה כללית שאני מסתובבת על אוטומט. כאילו משהו ממני נשאר מאחור ואני שכחתי לבוא לאסוף אותו.
בערבים הייתי נכנסת למצב אוטומטי של גלילה. בלי סיבה מיוחדת, פשוט לעבור מתמונה לתמונה בתקווה שמשהו יתפוס אותי. לפעמים זה היה מתכון, לפעמים איזה סרטון מצחיק, אבל לרוב מצאתי את עצמי נמשכת דווקא לתמונות של מקומות רחוקים. אולי זו הייתה הדרך של הגוף לרמוז לי שאני צריכה הפסקה.
באחד הערבים הקליקים הובילו אותי לאתר תיירות בשם “לישראלים”. לא ממש חיפשתי יעד מסוים, רק רציתי לראות מה יש שם, ואז נתקלתי בעמוד עם מידע על מרוקו למטייל. תוך שנייה מצאתי את עצמי מתעמקת, התמונות, הצבעים, הריחות שכמעט קפצו מהמסך. זה פשוט עשה לי חשק. משהו שם הרגיש חי. דרך אגב אם מישהו רוצה מקור טוב להמלצות וטיפים, כולל טיפים על טיסות למרוקו ממליצה לכם לבדוק את “לישראלים”.
בלי שתכננתי, נשאבתי לתוך סיפורים של אנשים שטיילו שם. כולם דיברו על אותנטיות, על חוויה שהיא גם צבעונית וגם מרגשת, ובעיקר – על משהו שנשאר איתם הרבה אחרי שחזרו. זה גרם לי לחשוב שאולי כל מה שאני באמת צריכה עכשיו זה שינוי קטן באווירה. משהו שיערבב לי את הקלפים בעדינות. וכך, באותו ערב, סגרתי כרטיס. בלי יותר מדי התלבטות. רק אינטואיציה.
הימים הראשונים של המסע
ההמראה הייתה רגועה אבל בפנים הייתי מלאה מחשבות. התרגשות קטנה, חשש קטן, וסקרנות גדולה. ישבתי במטוס ובהיתי בעננים תוך כדי ניסיון להבין מה בדיוק אני מצפה למצוא שם. לא היו לי תשובות מוכנות ואין ספק שזה הוסיף גם קצת מתח נחמד.
כשהנחיתה במרקש הגיעה כל תחושת הכבדות שהבאתי מהבית פשוט התפוגגה לרגע. העיר הייתה מלאה חיים. קולות של שווקים, ריחות של אוכל, צבעים חזקים בכל פינה. זה היה כמו צלילה לתוך עולם אחר, כזה שמזכיר לך שהחיים יכולים להיות גם פשוטים וגם מלאים ביופי באותו זמן.
ביום השני יצאתי לשוק המרכזי. בהתחלה חשבתי שאעשה סיבוב קצר אבל מהר מאוד נשאבתי לאווירה. הדוכנים היו מלאים תבלינים, בדים ותכשיטים. כל פריט הצית בי זיכרון אחר או מחשבה אחרת. משהו באופן שבו אנשים שם חיים את הרחוב נתן לי תחושת קלילות שהייתי צריכה מאוד.
בערב חזרתי למלון וישבתי על המרפסת. הבטתי על העיר מוארת מרחוק והרגשתי סיפוק לא מוסבר. זה היה רגע קטן ופשוט אבל כזה שהזכיר לי שמותר ליהנות בלי סיבה גדולה. המסע התחיל להזיז בתוכי דברים בדרך נעימה יותר ממה שדמיינתי.
המפגשים שהאירו את הדרך
מהר מאוד הבנתי שהקסם הגדול של המקום הוא האנשים. בבוקר השלישי נכנסתי לחנות קטנה ושאלתי על תבלין מסוים. המוכרת חייכה אליי חיוך רחב והתחילה לספר לי עליו כאילו אנחנו כבר מכירות שנים. בלי ששמתי לב מצאנו את עצמנו משוחחות על משפחות, על חלומות ועל יום יום. זה היה מפגש קצר אבל מלא חום.
הרגשתי שבשונה מהבית, כאן קל לי יותר להיפתח. אולי זו החופשה ואולי זו האווירה. כך או כך זה היה מרענן. בכל פעם שמישהו פנה אליי בשיחה פשוטה של רחוב הרגשתי שמשהו נבנה אצלי מחדש. לא דרמטי ולא עמוק מדי. פשוט תחושה טובה של להיות חלק מרגע.
אחרי כמה ימים החלטתי להצטרף לשיעור בישול ביתי. האישה שלימדה אותי פתחה בפניי את דלת המטבח שלה ונתנה לי להרגיש בנוח מהשנייה הראשונה. בישלנו יחד תבשיל מסורתי וריחות חזקים מילאו את החדר. תוך כדי ערבוב וסיפורים מצאתי את עצמי צוחקת בלי לחשוב על שום דבר אחר.
בסוף היום ישבתי מול צלחת מלאה צבעים וטעמים והרגשתי שעבר עליי יום טוב במיוחד. בלי מאמץ מיוחד ובלי תוכנית מדויקת. רק מפגש נעים ואוכל טעים. זה היה מסוג הרגעים הקטנים שמזכירים לך שלא צריך הרבה כדי להרגיש שמחה אמיתית.
החזרה הביתה עם עצמי מחודשת
ככל שעברו הימים מצאתי את עצמי מתעוררת עם יותר אנרגיה. הייתי יוצאת מהמלון עם חיוך קטן ומרגישה יותר נוכחת. לא היה ברור לי מה השתנה בדיוק אבל משהו התחיל להיות קל יותר. אולי זה הקצב של המקום ואולי זה פשוט הזמן שנתתי לעצמי.
ביום האחרון עשיתי עוד סיבוב בשוק. הפעם הסתכלתי סביב והרגשתי שאני כבר חלק מהדבר הזה. לא תיירת שמנסה להבין מה קורה אלא פשוט מישהי שנהנית מהאווירה. שמתי לב כמה למדתי ליהנות מרגעים פשוטים וכמה הם היו חסרים לי לפני הנסיעה.
כשעליתי על הטיסה חזרה הרגשתי רגועה. לא כמו מישהי שחזרה מהמסע של החיים אלא פשוט כמו מישהי שעשתה חופשה טובה שהייתה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה. לקחתי איתי זיכרונות יפים וחיוך קליל שלא היה שם הרבה זמן.
כשהשגרה חזרה קלטתי ששיניתי כמה הרגלים בלי לשים לב. אני עושה יותר הפסקות קטנות, נושמת קצת יותר ומנסה לא להסתבך עם מחשבות כבדות. המסע הזכיר לי שאני יכולה לדאוג לעצמי גם בלי לעשות מזה סיפור גדול.
בסופו של דבר מה שמרוקו נתנה לי הוא לא תשובות עמוקות אלא תחושה קטנה ופשוטה שאני בסדר. לפעמים זה כל מה שצריך.