לפני שיצאתי לטיול האחרון שלי בשווייץ, לא הייתי מודעת עד כמה אני זקוקה להפסקה. לא הפסקה מהעבודה, לא חופש נטול מיילים, אלא משהו עמוק יותר. איזון. איזון בין להיות בשליטה לבין לשחרר. איזון בין תכנון מוקפד לבין להיענות לרגע. לא הבנתי את זה עד שלא מצאתי את עצמי עומדת על שפת אגם צלול, כשמולי ההרים עוטים שמיכה של עננים לבנים, ולרגע נדמה היה שכל העולם עצר.
בשנים האחרונות אני רגילה לרוץ. משימות, פגישות, דדליינים. גם כשאני בחופשה, אני מתוכננת עד רמת הדקה. רוצה להספיק הכל. לראות, לטעום, לחוות, לתעד. הפעם החלטתי לנסות משהו אחר. לנסוע לארץ אחרת וגם לנסות לחוות אותה בצורה אחרת. יותר פתוחה, יותר רגועה, יותר קשובה לעצמי.
מהר מאוד הבנתי שבשווייץ אין ברירה אלא להאט. הקצב שם אחר. האנשים רגועים, הרכבות יוצאות בזמן, הנופים עוצרים נשימה. ולא פחות חשוב מזה, יש שילוב מפתיע בין דיוק למשוחררות. בין תרבות שמעריכה סדר לבין אהבת טבע ופשטות. משהו באוויר שם מעודד אותך לחשוב מחדש על ההרגלים שלך.
תכנון מתוך הקשבה לעצמי
עוד לפני שארזתי בכלל, מצאתי את עצמי מתלבטת איך יוצרים טיול שמשלב גם את מסלול ההליכה שחלמתי עליו כבר שנים, וגם את בתי הקפה הקטנים שכולם מדברים עליהם. איך מתכננים מסלול שהוא גם פיזי, גם יפייפה, וגם מלא בפינוקים קטנים לאורך הדרך.
במקרה הגעתי לאתר בשם ‘לישראלים’, שמרכז טיפים ומידע על טיול בשווייץ ממטיילים ישראלים שכבר היו שם, וחילץ אותי מהמבוך של אינסוף אפשרויות. מצאתי שם בדיוק את מה שהייתי צריכה. מסלולים מומלצים באזור האובראלנד, עצירות חובה לשוקולד אמיתי, ומלון קטן עם נוף לאגם שאפילו לא ידעתי על קיומו.
אחד הדברים שלקחתי מהתהליך הזה היה שהכנה לטיול לא חייבת להיות משימה מתישה. היא יכולה להיות משהו מהנה, כזה שמאפשר לך לשאול את עצמך מה את באמת רוצה. אילו חוויות את מחפשת, מה עושה לך טוב, ומה את מוכנה לשחרר. הרבה פעמים אנחנו מתכננים טיולים כמו פרויקט – כאן פתוח, שם סגור, צריך להזמין מראש – ושוכחים שאנחנו אמורות גם ליהנות.
דרך ההמלצות שמצאתי והעצות של אחרים, הצלחתי להרכיב לי מסלול שלא דרש ממני לוותר על שום דבר. היו בו ימים של הליכה אינטנסיבית בטבע, אבל גם בקרים איטיים עם קפה מול הרים לבנים. היו בו נסיעות ברכבת שנראו כמו סצנה מסרט, וגם ארוחות ערב עם פונדו ומוזיקה שווייצרית ברקע. הבנתי שאיזון יכול להתחיל כבר בשלב התכנון, כשאת בוחרת להקשיב לצרכים שלך, ולא רק לרשימת החובה.
גילוי של חופש בתוך משמעת
ביום השלישי של הטיול מצאתי את עצמי עולה על מסלול הררי שמתחיל בעיירה גרינדלוולד. עליתי עם תרמיל קטן, מים, וחטיף אנרגיה. בהתחלה הייתי נחושה לעלות מהר, לסמן עוד וי. אבל ככל שעליתי והנוף נפתח מולי, האטתי. לא כי הייתי עייפה, אלא כי פשוט לא רציתי למהר. משהו בי התחיל לשחרר את הצורך לרוץ קדימה. התחלתי לשים לב לפרטים – לריח של העצים, לצלילים של זרימת מים, אפילו לאופן שבו הרוח נוגעת בפנים.
החוויה הזו חידדה לי משהו חשוב. לפעמים אנחנו מתבלבלים בין משמעת לבין קשיחות. אני רגילה להיות בשליטה, לעמוד בזמנים, לעמוד ביעדים. אבל דווקא בשווייץ, הבנתי שאפשר להיות מסודרת, בלי להיות לחוצה. אפשר לעמוד ביעדים, ולהשאיר מקום גם להנאה. יש חופש גם במסגרת. אולי אפילו יותר חופש מאשר בספונטניות מוחלטת.
מה שמיוחד בשבילי היה זה שהאיזון לא היה תוצאה של ויתורים. לא ויתרתי על החוויות שאני אוהבת. לא ויתרתי על מאמץ פיזי או על חוויות קולינריות. להפך. כשיש לך איזון, את לא מרגישה צורך לפצות. את לא חייבת לרוץ מעוגה לעוגה כדי להרגיש טוב, כי הגוף שלך כבר קיבל את מה שהוא צריך. ואת גם לא צריכה להרגיש אשמה אם בא לך לשבת שעה מול נוף ולבהות. כי זה חלק מהעניין.
תובנות שחזרו איתי הביתה
כשחזרתי לארץ, הייתי בטוחה שהשגרה תטרוף את כל מה שלמדתי. שמהר מאוד אשכח את התחושות האלה מההרים, את הרוגע, את ההבנה שאפשר אחרת. אבל הופתעתי. משהו בכל זאת נשאר. אולי זו לא המהפכה הכי גדולה, אבל היא בהחלט מורגשת.
התחלתי לנהל את הזמן שלי אחרת. להשאיר יותר רווחים ביומן, לאפשר יותר נשימה בין פגישה לפגישה. גם בתכנון של סופי שבוע, אני שואלת את עצמי לא רק מה אני רוצה להספיק, אלא גם איך אני רוצה להרגיש. כשאני מבשלת, אני לא עושה את זה רק מתוך חובה, אלא גם מתוך רצון לפנק. כשאני עושה ספורט, אני כבר לא מודדת רק קלוריות, אלא גם רמת חיוניות.
הבנתי שאיזון הוא לא יעד, הוא תהליך. הוא בחירה יומיומית. הוא דורש הקשבה, כנות, ולעיתים גם גמישות. הוא גם נראה אחרת לכל אחת. מה שהיה בשבילי מסלול בין הרים, יכול להיות עבור מישהי אחרת יום שקט עם ספר. העיקר הוא לשאול את עצמנו מה אנחנו צריכות באמת, לא מה אנחנו חושבות שאנחנו צריכות.
הטיול הזה לימד אותי שאיזון אמיתי לא חייב להיות מושלם. הוא לא נראה תמיד סימטרי. לפעמים יש ימים של פינוק מובהק, ולפעמים יש ימים של עשייה מלאה. אבל כשיש חיבור פנימי, כשאנחנו בקשר עם עצמנו, גם הבחירות שלנו הופכות מדויקות יותר.
שווייץ הייתה בשבילי מורה נהדרת. לא בזכות נאום או ספר, אלא בזכות השקט, היופי, הסדר, והיכולת להתרגש גם מרגע פשוט של קפה מול הרים מושלגים. זה שיעור שאני מקווה להמשיך ללמוד עוד הרבה זמן.