אחת התופעות שבלטו בימי הקורונה הייתה המרחק בין מבוגרים לבני משפחתם. ביקורים נאסרו, מועדוני גיל הזהב נסגרו, ופתאום שיחת וידאו או הודעת וואטסאפ הפכו מנוחות לצורך. מי שרצה לשמור על קשר היה צריך להשתמש בטכנולוגיה חכמה, גם אם לא הרגיש בנוח איתה. השאלה שעולה היא האם זה השפיע גם על תחושת המשמעות של המבוגרים בחייהם.
משמעות בחיים נחשבת לאחד המרכיבים החשובים של איכות החיים בגיל מבוגר. היא קשורה לרווחה נפשית, לבריאות ולתחושה שהחיים שווים משהו, והיא נבנית בדרך כלל משני כיוונים: השלמה עם מה שהיה בעבר, ותחושה טובה לגבי ההווה. כשהשגרה מופרעת ומקורות משמעות מוכרים, כמו משפחה, קהילה או התנדבות, נעלמים בבת אחת, תחושת המשמעות עלולה להיפגע.
חוקרים בדקו את השאלה הזאת במחקר איכותני שהשווה בין מבוגרים מתרבויות שונות, כדי להבין אם הטכנולוגיה החכמה משרתת את הצורך במשמעות באותו אופן בכל מקום. ההשוואה בין תרבויות חשובה, כי משמעות החיים עצמה משתנה מחברה לחברה. סיכום בעברית של המחקר מציג את הרקע התיאורטי ואת השאלה שבבסיסו, ומאפשר להבין אותם גם בלי לקרוא את המאמר באנגלית.
מי שעובד עם אוכלוסייה מבוגרת, או מלווה הורים וסבים בשנים האלה, יכול ללמוד מכאן שהטכנולוגיה אינה רק עניין של נוחות. היא עשויה להיות הדרך שבה אדם מבוגר ממשיך להיות חלק מחיי המשפחה והקהילה, וזה נוגע ישירות בתחושת המשמעות שלו. לכן כדאי לשאול לא רק איזה מכשיר נוח לשימוש, אלא גם מה הוא מאפשר לאדם לעשות ועם מי הוא מחבר אותו. התשובה עשויה להיות שונה מאדם לאדם ומתרבות לתרבות, וזו בדיוק הנקודה שהמחקר מבקש להאיר.