במחצית המאה התשע עשרה חי בניו יורק אדם אמיד בשם הנרי ג’יימס, הוגה דתי שלא השתייך לשום זרם וכתב ספרים שכמעט לא נקראו. את עיקר האנרגיה שלו הפנה דווקא אל ילדיו, ובמיוחד אל שאלה אחת: איך לא לחנך אותם. הוא סבר שבית ספר אחד, מורים קבועים ותכנית לימודים סדורה מייצרים אדם שיודע לחזור על מה שנאמר לו ואינו יודע לחשוב בעצמו. לכן העביר את משפחתו בין ניו יורק, לונדון, פריז, ז’נבה ובון, החליף מורים פרטיים ובתי ספר, ודאג שסביב שולחן האוכל יישמעו ויכוחים על אלוהים ועל מוסר.
מצד הילדים זה נראה אחרת. אף אחד מהם לא סיים מסלול לימודים רגיל, אף אחד מהם לא החזיק תעודה שאפשר להציג, וכולם דיברו כמה שפות וקראו הרבה בלי שאיש בדק אותם על כך. הבית היה מלא שיחה, אבל השאלה מה יהיה כל אחד מהם נשארה פתוחה שנים רבות אחרי הגיל שבו היא נסגרת אצל אחרים.
מה יצא מזה
שלושת הילדים הבולטים במשפחה הזאת מוכרים עד היום. הנרי ג’יימס הבן היה לאחד הסופרים הגדולים של התקופה. אחותם אליס ג’יימס נודעה ביומן שכתבה בשנות חייה האחרונות. והבן הראשון, ויליאם ג’יימס, נראה במשך שנים ארוכות כמי שאינו מצליח להחליט.
הרשימה שלו באמת נראית כך: הוא רצה להיות צייר ולמד אצל צייר בניופורט, ואז נטש. למד כימיה, עבר לאנטומיה, ומשם לרפואה בהרווארד. באמצע הדרך הפליג לברזיל כעוזר במשלחת מחקר, חלה שם באבעבועות שחורות, וחזר. את לימודי הרפואה סיים בגיל עשרים ושבע, קיבל תואר דוקטור, ומעולם לא עסק ברפואה.
בגיל שלושים התחיל ללמד פיזיולוגיה בהרווארד. משם עבר לפסיכולוגיה, ואחר כך לפילוסופיה. ב-1890 פרסם את “עקרונות הפסיכולוגיה”, שני כרכים שהפכו את הפסיכולוגיה האמריקנית לתחום העומד בפני עצמו, ובהם טבע את המונח “זרם התודעה”. הוא התחייב להגיש את הספר הזה בתוך שנתיים, והגיש אותו אחרי שתים עשרה.
והמחיר
לחינוך הזה היה גם צד אחר. בשנות העשרים לחייו עברו על ויליאם ג’יימס שנים קשות של חולי ושל דיכאון עמוק. הוא עצמו קישר אותן, בין השאר, לשאלה הפילוסופית שלא הניחה לו: אם האדם אינו אלא מערכת של סיבות, אין טעם בשום דבר. כשאין מסגרת שמכתיבה תשובות, אין גם מסגרת שחוסמת את השאלה.
נקודת המפנה, לפי תיאורו, הגיעה ב-1870, כשקרא טקסט של הפילוסוף הצרפתי שארל רנוביה על הרצון החופשי. ג’יימס החליט להתייחס לרצון החופשי לא כאל עובדה מוכחת אלא כאל הנחה שהוא בוחר לחיות לפיה. ההחלטה הזאת הוציאה אותו מן המצב, ובהמשך נעשתה לגרעין של כל מה שכתב: בשאלות מסוימות ההכרעה קודמת לראיה, מפני שאי אפשר לחכות לראיה שלא תבוא.
הספר שבו זה הגיע לשיאו
ב-1901 וב-1902 נשא ג’יימס עשרים הרצאות באוניברסיטת אדינבורו, והן התפרסמו כספר “החוויה הדתית לסוגיה“. במקום לשאול אם הדת אמיתית, הוא אסף מאות עדויות אישיות של אנשים שאמונתם השתנתה או שחוו משהו שלא היו להם מילים לו, ובדק מה החיים הדתיים עושים לאדם שחי אותם. הכלל שהוא מנסח שם הוא שאת הדברים מכירים בפירותיהם ולא בשורשיהם.
זה בדיוק מה שאביו ניסה להשיג, גם אם לא בדרך שתכנן: אדם שמסתכל על מה שיש לפניו לפני שהוא בודק מה אומרת המערכת. ויליאם ג’יימס נשא לאישה את אליס גיבנס ב-1878, היו להם חמישה ילדים, והם למדו בבתי ספר רגילים.