השאלה אם גידור סיכונים מעלה את שווי השוק של חברה נשמעת טכנית, אבל היא נוגעת בלב הדיון על ניהול פיננסי. לפי התיאוריה הקלאסית של מודליאני ומילר, גידור אינו אמור לשנות דבר: בעלי המניות יכולים לגדר בעצמם באמצעות גיוון התיק שלהם, ולכן אין סיבה שישלמו פרמיה על גידור שהחברה מבצעת בשמם. ובכל זאת חברות רבות מגדרות, ומשקיעות בכך משאבים ניכרים.
התשובה נמצאת בחיכוכים שהתיאוריה הקלאסית מניחה שאינם קיימים. מערכת מס פרוגרסיבית עלולה לגרום לכך שתנודתיות ברווחים תעלה את נטל המס הממוצע, ולכן תזרים יציב יותר חוסך כסף. מצוקה פיננסית היא עלות אמיתית, כי חברה שנקלעת לקשיים מאבדת לקוחות, ספקים ועובדים מוכשרים. גם גישה למימון חיצוני יקרה בדרך כלל יותר ממימון מהון עצמי, והגידור מאפשר לחברה להמשיך להשקיע בפרויקטים כדאיים גם בשנה גרועה, וכך להימנע ממצב של השקעת חסר.
מנגד, גידור אינו חינם, ויש הטוענים שמנהלים מגדרים כדי להגן על מעמדם האישי ולא כדי להגדיל את ערך הפירמה, מה שמכונה בספרות עלויות נציג. לכן נשארת שאלה אמפירית: האם חברות שמגדרות אכן נסחרות בשווי גבוה יותר? מחקרים בעולם הניבו תוצאות לא אחידות. חלקם מצאו פרמיית גידור חיובית ואחרים לא מצאו קשר כלל, והשוק הישראלי נחקר פחות מהשווקים הגדולים.
כדאי לזכור שהתשובה תלויה גם בסוג החברה. חברה ממונפת, שחשופה לשינויי מטבע וריבית ושעלות הכישלון שלה גבוהה, צפויה ליהנות מגידור יותר מחברה שיושבת על כרית מזומנים גדולה. מי שבוחן את הנושא צריך לכן להשוות בין חברות דומות, ולא להסתפק בממוצע כללי של השוק.
מי שרוצה להעמיק יכול לעיין בעבודה סמינריונית על הקשר בין מדיניות הגידור של תאגיד לבין שווי השוק שלו, הכוללת סקירת ספרות, שלוש השערות ובדיקה אמפירית. עבודות נוספות בתחום מרוכזות בקטגוריית הכלכלה במאגר.