כשמדברים על תקשורת אלטרנטיבית, רבים מדמיינים אתר קטן וחובבני שמשכפל את מה שכבר פורסם במקום אחר. זו תפיסה שגויה. לפי ההגדרה שמציג החוקר Atton בשנת 2003, תקשורת אלטרנטיבית היא ערוצים הפועלים מחוץ לתקשורת הממשלתית והארגונית הקונבנציונלית, ולא תקשורת באיכות נמוכה יותר. ההבדל אינו בגודל או בתקציב אלא בשאלה למי הערוץ משרת ומי משפיע על מה שמתפרסם בו.
הנקודה הראשונה היא עצמאות. גוף תקשורת שאינו תלוי בכספי ממשלה ואינו נשלט על ידי אינטרסים מסחריים יכול לתת מקום לנושאים ולדעות שהתקשורת המסחרית נוטה להזניח, ולהישאר נאמן לעקרונותיו גם כשהם אינם נוחים לגורמים כלכליים דומיננטיים. הנקודה השנייה היא ייצוג. תקשורת אלטרנטיבית מגבירה קולות של קבוצות מיעוט שאין להן מקום הולם בזרם המרכזי, ולכן היא נתפסת כסוג של אפליה מתקנת בנוף התקשורת.
הנקודה השלישית נוגעת לקהל. במקום לראות בגולשים צרכנים פסיביים, תקשורת כזאת מעודדת מעורבות אזרחית ויכולה לקדם שינוי חברתי ופוליטי. זו גם הסיבה שהיא מתאימה לניתוח מקרה: אפשר לבחון ערוץ קיים, כמו “המקום הכי חם בגיהנום”, ולשאול עד כמה הוא עומד בקריטריונים האלה, ועד כמה אוטונומיה עיתונאית באמת משתקפת בתוכן שהוא מפרסם.
יש כאן גם הסתייגות הוגנת. עצמאות מגופים גדולים אינה ערובה לדיוק, ועצם היותו של ערוץ אלטרנטיבי אינו הופך אותו לאמין יותר. הקורא צריך לבדוק מקורות, להשוות בין גרסאות ולשאול מי מממן את הפרסום. ההגדרה האקדמית מתארת את מבנה הערוץ ואת תפקידו בחברה, ולא מתיימרת לקבוע מראש את איכות התוכן שלו.
למי שרוצה לראות איך נראית עבודה אקדמית קצרה שמיישמת את ההגדרות האלה, קיימת עבודה מסכמת בקורס תקשורת אלטרנטיבית ומגזרית, שכוללת מבוא, ניתוח מקרה וסיכום. עבודות נוספות בתחום מרוכזות תחת תגית תקשורת אלטרנטיבית.