כמעט כל מי שעבד בארגון מכיר את הרגע שבו צריך להגיד למישהו שלא עמד בציפיות. מה אומרים, זו שאלה פשוטה יחסית. איך מרגישים כשאומרים את זה, זו שאלה מורכבת בהרבה. האם עדיף שנותן המשוב יראה את הכעס או את האכזבה האמיתיים שלו, או שמא עדיף שיסתיר אותם ויציג הבעה רגועה ומרוסנת?
עבודה סמינריונית משנת 2019 בנושא הדרך המועדפת לקבלת משוב שלילי בעבודה מתמקדת בדיוק בשאלה הזאת. היא נשענת על המושג עבודת רגשות, כלומר ניהול מכוון של הבעות רגש כחלק מתפקיד, ושואלת אם התשובה משתנה לפי סוג הקרבה בין נותן המשוב למקבל. האם מקבל המשוב רוצה רגש אותנטי מחבר קרוב, אבל דווקא רגש מוסווה מעמית לעבודה? והאם יש הבדל בין משוב שמלווה בכעס לבין משוב שמלווה באכזבה?
הבחירה בשני הרגשות האלה אינה מקרית. כעס ואכזבה הם בין הרגשות השכיחים ביותר באינטראקציה בין בני אדם, אבל הם מעבירים מסר שונה. הכעס מופנה בדרך כלל אל האדם עצמו, והאכזבה אל הפער בין מה שציפינו לו לבין מה שקרה בפועל. ההבדל הזה עשוי להשפיע על האופן שבו המשוב נקלט ועל הנכונות ללמוד ממנו.
העבודה משתרעת על כחמשת אלפים מילים ובנויה כמו מחקר קטן: רקע תיאורטי על רגשות במקום העבודה, השערות מחקר, תיאור השיטה והממצאים, דיון ונספח עם השאלון עצמו. לכן היא יכולה לשמש נקודת פתיחה לסטודנטים לפסיכולוגיה ולניהול עסקים שבונים עבודה דומה, וגם למנהלים שרוצים לחשוב מחדש על האופן שבו הם מוסרים ביקורת לעובדים ולעמיתים.
